top of page
  • 3
  • 6
  • 1
  • 5
  • 2
  • לוגו לייף אקדמי

אני כבר כאן

לפני 7 שעות
זמן קריאה 2 דקות

נוכחות, בריאות והזדמנות

הגעתי ליער הסודי ביום שישי לפנות בוקר, ב-2:30 בלילה. עם חום גבוה ואוזן שמאל אטומה מהטיסה.


יש רגעים כאלה. הגוף אומר "אולי תוותר", והלב עונה ״אני כבר כאן. אעשה הכי טוב שאני יכול״.


ב-11:00 בבוקר כבר עמדתי מול כל האורחים והעברתי את ההרצאה הראשונה, "הכל קורה עבורך". דיברתי על הרעיון שגם מה שנראה לנו כמו מכשול, כמו עצירה, כמו יום קשה, הוא חלק מדרך שנפרשת בשבילנו. דרך שיכולה ללמד אותנו על עצמנו, ואולי אפילו להביא אותנו לייעוד שלנו.


תוך כדי הדיבור הרגשתי איך החום נסוג והכוח הפנימי מתחזק.


בשבת יצאנו למקלחת יער. טיול איטי אל תוך היער, בלי טרדות ובלי למהר. בשעה 11:00, נכנסתי להרצאה "הכל זה אנרגיה" איך הופכים ידע ותודעה למשהו פרקטי, 30 כלים שהופכים לחלק מהחיים עצמם ולא רק תיאוריה. ובשעה 16:00 נכנסתי להרצאה האחרונה, "היעוד שלי", המתנה והשליחות שלי. סגרנו את היום בארוחת ערב עם חברים טובים שגרים בלימסול.


אבל כשחזרתי הביתה, שאלתי את עצמי: מאיפה זה בא? ולמה "אני כבר כאן" מרגיש לי כל כך מוכר?


התשובה נמצאת שנים אחורה. בשנת 2021, בגיל 52, ביום קיץ רגיל בחוף הרצליה, איבדתי את ההכרה במים, כמה מטרים לפני החוף. חברה שראתה אותי צונח גררה אותי החוצה. למחרת הלכתי לקרדיולוג, ובעקבות ההמלצה הושתל לי קוצב לב דפיברילטור.


בספר אני כותב שהלב שלי ניסה לדבר אליי שנים. בהתחלה בלחישות, עייפות קלה, צורך במנוחה. כשלא הקשבתי, הוא צעק.


ואחר כך באה השבת ההיא, בשעה 16:45, ליד המיטה, בדרך למנוחת שבת. חטפתי עשר מכות חשמל ברציפות, כל ארבעים שניות. כשהאמבולנס הגיע, הצוות אמר שהלב שלי יצא מסינוס 13 פעמים. אמרתי ברכת הגומל.


מאותו רגע התחלתי לעבוד עם הלב שלי. לא כאויב שצריך להילחם בו, אלא כשותף למסע. לדבר איתו בקביעות, להבין ממה הוא מנסה להגן עליי, ולהקשיב.


ושם הבנתי מה עומד מאחורי המשפט "אני כבר כאן". בספר אני כותב על כלי פשוט, כשיש בי חלק שכואב, חרד או עייף, אני אומר לו "אני כאן, אני שומע אותך". לא נלחם בו, לא מסתיר אותו, לא מחכה שיעבור. פשוט נמצא איתו.


וזה מה שהפך לי את הכאב, העצירה והיום הקשה ממכשול למורה. זה הרעיון שבלב הספר שלי ״ הכל קורה עבורך, לא לך״.


מה שלקחתי מכל זה הוא שאנחנו יכולים להיות במיטבנו גם כשאנחנו חולים. כי כשמקשיבים לעצמנו ומגיעים, גם עם הפחד, גם עם החום, גם עם האוזן האטומה, משהו מתחיל לנוע. נטען, והשאר קורה בדרך, בין אנשים, בין עצים, ובתוכנו.


בפעם הבאה שהגוף יגיד לכם "אולי תוותרו", נסו לענות לו ״ אני כבר כאן״.

 
 
 

תגובות


bottom of page